לסכם חצי מהחיים (או, הספד יצחק שדה מנקודת מבט של מעריץ וצלם)

זה היה מתישהוא ב2003, או אולי 2004? אני לא באמת זוכר מתי, אבל אני זוכר בדיוק מה היה.
הייתי מטאליסט צעיר משוהם. ראיתי את סיילם בבארבי, ראיתי את להבות' בתמונע, אפילו טסתי לאוזפסט 2003. וכל זכרונות המטאל ישארו במקום טוב, אבל זכרון יצחק שדה אני מנחש שהוא קצת מעליהם ובטוח יעביר איתי יותר את החיים.
אז 2003 או 2004 ממה שאני זוכר זו הפעם הראשונה שהייתי שם. היינו סוג של טיול שנתי למועדון, כי איתי "חלה", חבר יקר מבית הספר, היה המתופף של אכזבות' ובאנו כולנו לראות אותו. מתוך ה20 ילדים שבאו לראות אותו, רק 10 נכנסו כי המקום היה מלא והשאר הלכו לאנשהוא. אני נכנסתי.
מההופעה אין לי הרבה זכרונות, זה היה כשאכזבות' היו דת' מטאל והם הופיעו עם 2 להקות בלאק או משהו כזה, אבל אני זוכר שמאוד הייתי בשוק ומאוד התלהבתי מהמקום. לא ראיתי בחיים מועדון קטן כל כך, אבל באמת הרגשת יותר מקורב להכל בכך שאתה בא להופעה בחלל כזה אינטימי. היה כיף. היה תענוג.

מאז עברו המון (המון... המון...) מים בנהר. אני לא אגזים אם אומר שהייתי במעל 300 ערבים במתחם הזה על כל גלגוליו השונים. מלהגיע כילד ונער לפטיפון, כחייל שכל סופ"ש שיוצא הביתה הולך לראות הופעה בפטיפון/רוגטקה, וכצלם ברוגטקה/קורו.

הרבה אנשים יספידו/הספידו את הקורו ואת יצחק שדה בשבועות האחרונים, וזו ההספדה שלי. כי המתחם הזה היה הבית השני (ואחר כך השלישי) שלי. ובזמן שהמון אנשים ראו את יצחק שדה מהבמה, ויותר מהם (או שאולי כמות שווה?) ראו מעמדת הקהל, אני מ2010 ראיתי את המועדון כמעט ורק מעדשה.

ובצירוף מקרים נחמד ומוזר ביותר, ההופעה הראשונה שצילמתי במתחם הייתה לפני 5 שנים מינוס שבוע בדיוק. זה היה הופעה של Not On Tour (בדיוק הוציאו את אלבום הבכורה), Brutal Assault (הופיעו על בסיס קבוע יותר אז) ו-Time Of My Life מסלובקיה. מאוד מעציב אותי שאפילו לא אגיע ל5 שנים עם צילום המקום.



ומאז צולמו מעל 60 ערבי הופעות, מעל 100 להקות והמון זכרונות נצרבו. אני יכול להגיד עם יד הלב, מכל המועדונים שצילמתי בהם ב5-6 שנים האחרונות, לא היה ולא יהיה כמו יצחק שדה 32. האנרגיה שנוצרה במתחם הזה היא דבר שלא ניתן להסביר. שילוב של להקה בגובה עיניים, קהל שיתן הכל בשבילך וחיבור שלא היה ניתן לשחזר במקום אחר. זה מועדון שעוד 10 שנים יחשב לאגדה בישראל, זה מועדון שאני אספר לילדים שלי עליו, וזה מועדון, שיותר מכל המועדונים, אני גאה להגיד שתיעדתי אותו.

ויותר מיצחק שדה 32, הקורו יחקק בי לעד. זה היה מקום נהדר, הרגשה של בית בעולם מועדונים שנעלם ונסגר. ההחלטה של הקורו לפתוח את החדר השני לזולת פאנקיסטים הייתה ההחלטה שהפכה את המקום ממועדון לבית לדעתי. לתת חדר רגוע בצד עם ספות לאנשים מפגרים כמונו זה היה פתיחת דלתות, הזמנה של בית יותר מכניסה של מועדון.

ועוד יומיים זה נגמר. שלושה ימים של הופעות, שמההבנה שלי יסתיימו באקורד צורם של היהודונים (דרך מופלאת בלסיים את חיי המקום), וכולנו הופכים להיות הומלסים. לא היה אף פעם מקום שדאג לפאנק כמו המבנה של יצחק שדה, והוא הולך עכשיו להסתובב שיכור ברחבי הארץ בתקווה למצוא מקום חדש.

אז אני הולך להנות מהיום עד יום שבת, וכמובן לצלם. בתקווה שהמצלמה תחזיק כל ערב מתחילתו עד סופו. אך עם מחשבה על ההופעות שיהיו, חשבתי המון בשבועות האחרונים על ההופעות שהיו, והחלטתי לעשות דירוג אישי.
אז הנה אני מציג לכם: עשרת ערבי ההופעות שהיו הכי חשובים/כיפיים/זכרון שנצרב לי, לירן הצלם עם הכובע. חשוב לי רק להגיד שזה רק ההופעות שצילמתי ולא שהייתי בהם. כי רציתי לשלב משהו מוחש יותר עם כל דבר שאני כותב. למזלי (ולצערי) בפטיפון היו המון הופעות שלא אשכח, אבל הם נשארים רק בראש שלי ושל אנשים שהיו שם. אז בואו נתחיל -

10. Dangers Koro Sessions

הבחירה הזאת היא מצד אחד רמאות, כי זו לא הופעה, אבל מצד שני מראה את הכיף שהיה ליצור ביצחק שדה. הרבה דברים צולמו שם אבל מבחינתי זה הדבר הכי גדול/חשוב שצילמנו. להביא להקה מארה"ב, שהיא שם דבר בעולם ולצלם אותה לסשן היה מדהים, זו היא רק אחת מהדוגמאות לכך שהקורו לא יזכר רק בארץ, אלא יש לו גם חותמת קטנה בעולם, לנצח.

9. ערב שנה לזיכרונה של טל ברוגטקה (18.12.2010)

לא הכרתי את טל. מזכרוני היא נפטרה מסרטן והיא הייתה חברה קרובה של אנשי הרוגטקה. אבל גם בלי להכיר אותה היה אפשר להרגיש באוויר של אותו ערב את העצב מהול בשמחה בקהל. הופיעו באותו ערב "מלככי הפינקה", "מרמרה סטרייסנד" ו"מטען" (שכבר די הפסיקו להופיע באותה תקופה). אני לא יודע כמה הצלחתי להעביר את זה בוידאו, אבל הערב היה הרגשה של משהו אחר, עם העובדה שזה הוא ערב של יותר מ"סתם" הופעות. אני מקווה שעד היום אנשים שהכירו אותה מציצים לפעמים בוידאו וזה עוזר להם להיזכר במי שהייתה טל, May she Rest In Peace...

8. ערב קאברים לBlack Flag, Dag Nasty, Ifest בקורו (1.3.2013)

מדינת ישראל אוהבת קאברים. סצנות הפאנק והמטאל מאוד מאוד אוהבים קאברים. בין אם זה קאבר אחד בהופעה או ערב מחווה שלהם ללהקה, דברים כאלה תמיד גרמו לזרימה של קהל. ומכל הטררם הזה במהלך השנים, זה הערב קאברים שהכי נהנתי בו. Pink Eye Revival עשו את כל האלבום Damaged של Black Flag (+ שיר נוסף), קידס אינסיין עשו את רוב האלבום Can I Say של Dag Nasty, ומונדו גקו עשו את האלבום No Mans Land של Infest. חוץ מהעובדה שהרגשת את האהבה של כל להקה ללהקה שהם בחרו לנגן את השירים שלה, הרגשת את המקצוענות של הלהקות, בללמוד כל תו ותו של הגיבורים שלהם.
נ.ב - זו הייתה ההופעה הראשונה בקורו שצילמתי (וגם הראשונה שהתקיימה? תקנו אותי אם אני טועה)

7. ערב יום הולדת בקורו לרון ולאיתמר (14.11.2014)

Screaming For Justice זו אחת מההקלטות האהובות עליי בארץ, ו-Soon In Here היו אחת מהלהקות שהכי אהבתי בארדקור הישראלי. למזלי ראיתי אותם בכמה וכמה הזדמנויות, אבל ההופעה הזאת הייתה לי מאוד כיפית כי גם היה איחוד של שניים מהלהקות שהכי נהנתי בהופעות שלהם (סון אין היר ומלככי הפינקה) וגם זה היה יום אחרי היום הולדת שלי, אז בראשי הכנסתי את עצמי לאנשי היום הולדת שלהם היה ההופעה. חוץ מסון אין היר ומלככי הפינקה, הופיעו גם סיטי ראטס, 03, בר מינן (בהופעת איחוד) ואכול בלוע, שהיו הרכב קאברים שמורכב מרון ועוד אנשים.

6. האחים צברי בקורו (16.5.2014)

האחים צברי הם משהו מיוחד בארץ. פאנק קומי וחד הבחנה עם סיפור בתוך כל שיר, שכל שיר הוא להיט ויראלי, וכל להיט גרם לקהל יותר להשתולל. האחים צברי לא הופיעו הרבה בשנים שבהם הם קיימים (3 הופעות, 3 הופעות אקוסטיות והופעה בערב עובדי הייטק), אבל בכל הפעמים שראיתי אותם הקהל לא נשאר אדיש. בהופעות הרגילות הקהל התחרפן, בהופעות האקוסטיות הקהל צרח את המילים. אני לא אתפלא אם גם עוד 10 שנים ילדים ידברו על שלום היפיוף.

5. Barren Hope ברוגטקה (9.11.2012)

Barren Hope היו שעת הכושר שלי. עם חזן שקופץ ממקום למקום וניר ספיר שלא אכפת לו אם הבס שלו תפגע במשהו ותהרס, ידעתי שאני הולך לרוץ מצד לצד לנסות לתפוס אותם בזוויות הטובות ביותר. את ההופעה הזאת צילמתי ביחד עם ניקיטה גלובינסקי האדיר, ואני מחשיב את הלהקה בכלל, ואת הצילום הזה בפרט, כלהקה שיצאו ממנה כמה מהשוטים היותר מרגשים שהמצלמה שלי הוציאה.

4. Not On Tour Vs, Kids Insane בקורו (5.3.2015)

עוד מימי הפטיפון היה ערבי "קרב להקות". לצערי פיספסתי את רובם, אבל ממה שראיתי בצילומים זה תמיד היה מדהים. במה מול במה, להקה מול להקה, שיר מול שיר. כשנוט און טור וקידס אינסיין (שניים מהלהקות המצליחות יותר של הפאנק החדש בארץ) עשו את הקרב שלהם זה היה אקסטרה חגיגי, כי זה היה בפורים והלהקות גם ניגנו את השירים של אחד של השני. לראות אנשים בתחפושות בתוך הפוגו בזמן שיש להקה מכל צד שלך היה מדהים.
הביאוס היחידי שלי מהערב - שצילמתי את רוב ההופעה מהצד של קידס אינסיין בגלל הצפיפות. אם הייתי יכול לחזור הייתי דוחף את עצמי בכוח כל פעם לצד של הלהקה המנגנת.

3. ערב הופעות ברוגטקה (26.11.2010)

הערב הזה היה יותר מרגש בשבילי מהבחינה האישית כי זו ההופעה היחידה אי פעם (בעזרתו של ולר הגיטריסט המהולל של נוט און טור) שהייתי מעורב בארגון שלה. הופיעו Friday Night Sissy Fight, Ska-Be-Us, Mondo Gecko ו-Expect Nothing בהופעת איחוד. אחותי הקטנה ציירה את הפלאייר, כל ההכנסות הלכו תרומה לבחור שהלהקות מהארץ משתמשות בו כנהג וואן בטורים באירופה, אני השתחררתי יום לפני מצה"ל, ויום אחרי טסתי לאמסטרדם. ההופעה של אקספקט נאת'ינג הייתה ההופעה היחידה אי פעם ששמתי את המצלמה לכיוון הקהל כל ההופעה ונכנסתי לבלאגן. הפעם היחידה שלא הסכמתי לראות את כולם משתגעים ליד, ואמרתי לעצמי שאני חייב להיכנס עם כולם. שיגעון.

2. הופעת השקה והופעה אחרונה של You're Next ברוגטקה (20.4.2012)

להשקת התקליט שלהם, וההופעה האחרונה שלהם אי פעם, You're Next ארגנו ערב ברוגטקה ביחד עם Best וקידס אינסיין, וסמיילי ביקש ממני לעשות משהו שלא עשיתי עד אז, לארגן צילום מכמה זוויות להופעה ולערוך את זה להופעה שלמה. זו הייתה משימה שלקחתי בשמחה על עצמי, וביחד עם דודו וניקיטה צילמנו את הערב ואני ערכתי.
בהסתכלות אחורה, יכולתי לערוך יותר טוב את ההופעה, אבל הייתי די צעיר בעריכה כזאת, וגם עם כל ה"טעויות", יצאה האנרגיה שהלהקה העבירה אל תוך הווידאו ועד היום הוא מרגש אותי. אז תודה רבה לסמיילי שהאמין בי, וכך יצא יצירת המופת הזו לשנים הבאות.

1. Comeback Kid בהופעת הפתעה בקורו + השקת האלבום של Zoo Harmonics ביחד עם Megason והאחים צברי בהופעה ראשונה (9.5.2013)

יש סיפורים שאתה תעביר לעד. יש רגעים שאתה תזכור לנצח, ויש אירועים שאתה מוצא את עצמך במקום הנכון בזמן הנכון, וזה לגמרי אחד מהם.
חברת הפקות בשם ג'וקרפייס ארגנה פסטיבל קור בהנגר 11, שרוב הלהקות היו בו הם Core מצד המטאליסטי, אבל גם קאמבק קיד היו בתוכו. ביום הפסטיבל, אחרי שנוצרו בעיות בין חברת ההפקה לכל מיני גורמים, הפסטיבל התבטל וכל הלהקות מצאו את עצמם בארץ בלי הופעה.
כמה קילומטרים משם, זו הרמוניקס התכוננו להופעת ההשקה של האלבום הראשון שלהם בקורו, והביאו ביחד אתם את מגהסון ואת האחים צברי להופעה הראשונה שלהם.
כוכבים קוסמיים התיישרו בשמיים (וקידס אינסיין ארגנו בארץ), וקאמבק קיד הצטרפו לערב ההופעות האגדי הזה בקורו. כמה עלה כל התענוג? 30 שקל, כמו ערב הופעות רגיל. כמה אנחנו הרווחנו מזה? חיים של זיכרון מתוק.
בחיים לא ראיתי את יצחק שדה מפוצץ כמו באותו ערב. ברמה של אנשים תלויים על התקרה, 100-200 אנשים בחוץ שלא הצליחו להיכנס, ולהקה שמופיעה מול אלפי ועשרות אלפי אנשים עושים הופעה מול 150+ אנשים. בלי מאבטחים, בלי גדר הפרדה, עם קהל שעולה על הבמה בממוצע של 3 שניות לבן אדם, קאמבק קיד עשו את ההופעה הכי מטורפת שהייתה ביצחק שדה. מי שלא הגיע פספס זיכרון של פעם בחיים.
אחרי ההופעה נסעתי לאוניברסיטה וערכתי את ההופעה הזאת במהלך הלילה. יום אחרי ב11 בצהריים ההופעה כבר הייתה באינטרנט, ואנשים יכלו ישר להיזכר למה יצחק שדה הוא בית בשבילם, בשביל רגעים כאלה.







אז זהו. היום מתחיל הסוף. מקווה לראותכם שם. מקווה שתהנו, מקווה שתזכרו/תגלו כמה המקום הזה היה חשוב לכם. ומקווה שהעתיד יהיה יותר בהיר ממה שהוא נראה כרגע. אני רוצה להודות לפטיפון, לרוגטקה, ובמיוחד לקורו ולצוות המדהים שלו (בן טברסקי, גוצי, עזרא, דוד, טל, יוני, איתי, זיפיק, ניק ועוד אנשים שבטח שכחתי עכשיו) על שהעניקו לי בית שאוכל לגור בו, על בית למוזיקה שאני אוהב, ועל מקום שלנצח אזכור כהמקום שהכי אהבתי לצלם בו.

ודבר אחרון, מקווה שלא עושה בושות לאנשים עם זה, אבל לפני 3 שנים עשיתי דוקומנטרי על קצר על הקורו במסגרת לימודי הקולנוע שלי באוניברסיטת תל אביב. אף אחד חוץ מהכיתה שלי לא ממש ראה אותו, והוא גם לא כזה טוב, אבל מרגיש לי נכון להשים אותו פה. כי זו הוכחה בשבילי שכל מה שכתבתי הוא לא איזו התרגשות מהסוף, אלא באמת מקום שתמיד אהבתי ותמיד האמנתי בו.




לירן רחאנה.